החוק הישראלי

לאחר הקמתה של מדינת ישראל, רוחו של מכתב הסטטוס קוו תורגמה בשנת 1953 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) הקובע כי סוגיות הנישואים והגירושים ימשיכו להיות בסמכותן הבלעדית של הרשויות הדתיות. זאת, מתוך התפיסה כי אחדות עם ישראל תלויה בכך שהנישואים, הגירושים והרישום שלהם יהיו נתונים בידי סמכות הלכתית.

קראו את הקטע הבא ובו דבריו של זרח ורהפטיג, סגן שר הדתות בזמן חקיקת החוק (ושר הדתות לעתיד) ומראשי הפועל המזרחי, והשיבו על השאלה שלאחריו:

אין לך דבר החשוב כל כך למען אחדות העם כמו דיני נישואין וגירושין אחידים… דיני ישראל בענייני נישואין וגירושין הם המחייבים, וכל סטייה מהם מהווה פגיעה קשה באיחוד העם ועלולה להביא לידי פירודו. אילו היו מכניסים חוקי נישואין וגירושין אזרחיים, הרי בהכרח היה הדבר מביא לפילוג בעם ישראל והיו קמים בו שני עמים, כפי שישנם יהודים ומוסלמים ונוצרים; אז היו שתי קטגוריות של יהודים… לו היו קמים, חס וחלילה, חוקים אזרחיים לנישואין ולגירושין, היה העם מפולג. בהכרח היה חלק מהעם מנהיג את הפנקס האחד של בני ישראל וחלק אחר את הפנקס השני. במשך הזמן הייתה התהום הולכת וגדלה והיות קמים שני עמים במדינה אחת".

זרח ורהפטיג
זרח ורהפטיג, 1964