במגילת העצמאות נכתב ש"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". עם זאת, רבים טוענים כי בעצם ההחלטה שהסמכות לסדר נישואים וגירושים בישראל נתונה בידי בית הדין הרבני בלבד כרוכה אפליה מגדרית. טענות אלו מבוססות, בין השאר, על הסיבות הבאות:
1
גם במקרים שבהם יש אלימות ברורה במשפחה עדיין יכול הגבר לסרב לתת גט לאשתו. כך היה במשך שנים רבות המקרה של הסרבן עודד גז, שלמרות שהכה את אשתו והתעמר בה סירב לתת לה גט ואף ברח מהארץ:
2
עילות הגירושים בהלכה היהודית אינן סימטריות. הדוגמה המובהקת לכך היא במקרה של בגידה – בגידת אישה נחשבת לעילת גירושים מוחלטת (והבעל חייב לגרש אותה גם אם סלח לה על מעשה הבגידה). לעומת זאת, בגידת גבר, ובייחוד בגידה חד פעמית, אינה מוכרת בדרך כלל כעילה לגירושים.
3
בממסד הרבני אין אפשרות לאישה להתמנות לדיינת. כך, הפסיקה ההלכתית נכתבת אך ורק על ידי גברים מתוך נקודת מבטם על ההלכה.
4
בעיה זו אף חמורה יותר עבור נשים שרוצות להקים משפחה חדשה מכיוון שחלון הפוריות שלהן קצר יותר מזה של הגבר. אם בשנות הפוריות שלהן יימנע מהן לחיות בזוגיות חדשה – ייתכן שלא תהיה להן משפחה כלל.
אם גבר נחשב למסורב גט – ישנן דרכים להתיר אותו לנישואים. מידת הכבילות שלו לנישואים ולסרבנות הגט היא פחותה מזו של נשים מסורבות גט, בעזרת מכתב ממאה רבנים הוא יוכל לשאת אישה שנייה מבלי להשתחרר מכבלי הנישואים הראשונים, זאת בעוד לאישה מסורבת גט לא יעזור שום מכתב מאינסוף רבנים; עדיין, אם היא תרצה להינשא מחדש – היא לא תוכל לעשות זאת ברבנות. יתר על כן, אם ייוולדו לה ילדים מזוגיות חדשה הם ייחשבו לממזרים, וייכנסו לרשימות השחורות של הרבנות ולא יוכלו לבוא בנישואים עם קהל ישראל.