פתרון סכסוכים בחברה הערבית הוא נושא מורכב. כיוון שמדובר בחברה שחלקה עדיין מתנהל באופן קולקטיביסטי ושבטי, סכסוך בין שני אנשים לעיתים יכול להפוך לסכסוך בין שתי חמולות או משפחות מורחבות, וכדי לפתור סכסוך באמת, יש צורך ב"סולחה" רשמית בין הצדדים המסוכסכים. עד לביצוע הסולחה, עלול לרחף באוויר הרצון לנקמה (ת'אר ثار בערבית), גם אם ייקח כמה שנים לנקום אותה. הנושא הזה מעוגן במסורת השבטית הבדואית, שעל פיה מותר לנקום גם לאחר חמישה דורות. כיוון שכך, שני הפתרונות הנפוצים יחסית בחברה הערבית לפתרון סכסוכים רציניים הם סולחה פנימית, והמשפט הבדואי – בוררות. לצידם, קיים גם פתרון אזרחי רשמי – בית הדין השרעי, וכמובן בית משפט השלום הקלאסי.

בדומה לבית הדין הרבני, בית הדין השרעי פועל לצד מערכת המשפט הישראלית, ומונחה על פי ההלכה המוסלמית, השריעה. בתי דין שרעיים אזוריים נמצאים בערים באקה אל-גרבייה, עכו, נצרת, טייבה, סכנין, יפו, חיפה, באר שבע וירושלים, וכן ישנו בית דין מיוחד לערעורים. כאשר מוסלמי מבקש לדון בסוגיה שעליה אמון בית הדין השרעי, הוא צריך להגיע לבית הדין הסמוך למקום מגוריו, ובמקרים מיוחדים יוכל להגיש ערעור ולקבל אישור לשיפוט בבית דין אחר. הפוסק/ת המוסלמי/ת קרוי/ה "קאדי" או "קאדית", סמכות שאפשר להקביל לדייני בית הדין היהודים. על אף קיומו של המערך המשפטי הרשמי, מנגנון הסולחה הוא האפקטיבי ביותר להשגת שקט במקרה של סכסוכים, וזאת מכיוון שהחברה הערבית היא קולקטיביסטית ולא אינדיבידואלית.

נתון מעניין בהקשר זה עלה במשאל הנישואים שערך הקונגרס הישראלי, שבמסגרתו התבקשו משיבים יהודים וערבים לדרג את תחושתם לגבי מוסדות דת רשמיים. הדירוג אִפשר להביע הזדהות או חוסר הזדהות. 41% מהערבים ציינו כי המוסדות הדתיים מהווים חלק מרכזי בזהות שלהם לעומת 36% יהודים שענו תשובה דומה, אך בהיבט השלילי הפער היה משמעותי יותר – רק 38% מהערבים ציינו כי המוסדות הדתיים אינם משמעותיים לזהות שלהם, לעומת 56% מהמשיבים היהודים שענו תשובה דומה.