עגילי היהלום של אימא /אלקס ריף

בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים

עָנַדְתִּי אֶת עֲגִילֵי הַיַּהֲלוֹם שֶׁלָּךְ

וְהִתְנַפַּחְתִּי מִגַּאֲוָה:

הֵם נִקְנוּ שָׁם, סִפַּרְתִּי,

בַּסֵּתֶר,

בְּשׁוֹוִי מַשְׂכֹּרֶת אַרְבַּע חָדְשִׁית.

עָשִׂיתִי אוֹתָךְ פַּרְטִיזָנִית,

לוֹחֶמֶת חֵרוּת, גִּבּוֹרָה לְאֻמִּית.

עָלִית כִּי רָצִית,

נִלְחַמְתְּ לְהַבְרִיחַ לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ כָּל פְּרוּטָה.

צִיּוֹנִית, הַשְׁרָאַת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה.

וְלֹא סִפַּרְתִּי

עַל מְחִיקַת הַחֲלוֹמוֹת,

נִקְיוֹן הָרְצָפוֹת

וְהֶתְקֵפֵי הַחֲרָדָה.

וּלְעֵת עֶרֶב,

כְּשֶׁסִּיַּמְתִּי לָדוּן אֶת חַיַּיִךְ לְכוֹס רְמִיָּה,

רָצִיתִי לְהָסִיר אֶת הָעֲגִילִים

לְלֹא הַצְלָחָה.

הַשֶּׁקֶר שֶׁלִּי הִתְאַחָה אֶל תּוֹכִי

כְּמוֹ בְּכוּר הִתּוּךְ מֻצְלָח

כְּלֹא הָיָה.