התיאוריה הראשונה, ואולי המוכרת מכולן היא שמקורה של הקהילה היהודית באתיופיה מגיע מימי פילוג ממלכת ישראל, בגלות של שבט דן לארץ כוש (אזור צפון סודאן של ימינו), או מאוחר יותר, כחלק מגלות עשרת השבטים על ידי ממלכת אשור במאה השמינית לפני הספירה. קיומה של קהילת גולים בכוש מופיע כבר בנביאים:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ—אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם ומפתוס וּמִכּוּשׁ […] וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו יא, יא-יב).
יש לציין, כי אין קשר ישיר בספר ישעיהו בין הקהילה הנמצאת בכוש ובין שבט דן. למעשה, הקשר שמזהה בין הקהילות מופיע לראשונה רק במאה ה-9 לספירה בכתבי אלדד הדני, סוחר יהודי מאותה התקופה שתיאר בכתב את מסעותיו. התיאוריה הזו מופיעה גם מאוחר יותר במקורות רבניים שונים, כגון כתבי הרדב"ז, (רבי דָּוִד בֶּן שְׁלֹמֹה אִבְּן זִמְרָא, שהיה פוסק הלכה ומנהיגה של יהדות מצרים במאה ה-16). לימים, זו גם המסורת שעליה התבסס הרב הראשי לישראל לשעבר זצ"ל, הרב עובדיה יוסף, בקביעתו כי יהודי אתיופיה הם אכן יהודים. אבל אנחנו קצת מקדימים את המאוחר, עוד נגיע לשם בהמשך.