אחד הפערים התפיסתיים הבולטים עלה מתוך השאלה על מניעי העלייה מאתיופיה. כלל הציבור הישראלי אומנם העניק משקל גבוה למניעים הדתיים והציוניים (79%) של העולים מאתיופיה, אך במקביל נתן גם משקל לא מבוטל למניעים של רווחה אישית (63%). אותה השאלה נראית אחרת לגמרי בתפיסתם של יוצאי אתיופיה שהשיבו למשאל, והעניקו משקל כמעט מלא למניעים הדתיים והציוניים (95%) ומשקל נמוך יותר באופן משמעותי למניעים של רווחה אישית ורצון לשיפור איכות חיים (20%).
את ההבדל התפיסתי הזה אפשר להסביר בפערי ההיכרות שיש בחברה הישראלית עם סיפור העלייה של יוצאי אתיופיה: 92% מהמשיבים הישראלים טוענים שהם מכירים את סיפור העלייה, אך בפועל – 66% מהישראלים לא שמעו או לא יודעים מספיק על יום הזיכרון לנספי העולים מאתיופיה, ורק 50% טוענים שהם מכירים היטב את משמעות חג הסגד.
לאור פערי ההיכרות הללו מתגלה תמונה שמבהירה כי בין קהילת ביתא ישראל לבין שאר חלקי החברה הישראלית ישנה תהום תודעתית-תרבותית. החברה הישראלית אינה מבינה לעומק את סיפורה של קהילת ביתא ישראל, את הכמיהה והחיבור העמוק לציון, את העלייה לישראל בדרך לא דרך תוך סיכון חיים ואיבוד קרובים ויקירים רבים, ואינה בקיאה דייה במנהגיה ובתרבותה של הקהילה.